"הגעתי לדיאטה קלאב עם החלטה שהפעם אני לא עוזבת, אני כאן כדי להישאר…"
לכתוב על ההצלחה שלי זה משהו מוזר,אבל אנסה…
אני בת 53,יש לי בן זוג, 3 ילדים ו-4 נכדים.
עובדת כבר 23 שנים בנעמ"ת בעבודה קהילתית שמאד אוהבת.
תמיד הייתי ילדה, אישה שמנה.
זוכרת את עצמי עולה ארצה בגיל כמעט 18, שוקלת מעל 80 קילוגרם. ילדתי את בני יונתן בגיל 20 ואת מעיין בגיל כמעט 22. עליתי בכל הריון מעל 25 ק"ג ונשארו לי הרבה מהקילוגרמים הללו כמזכרת.
את ליאור ילדתי בגיל 32, ובגיל 37 מצאתי את עצמי מאד שמנה ודי מיואשת. עודף המשקל היה גדול , עברתי לשלב שכבר לא נשקלים, מתרגלים… קצת קשה ללכת, מאד קשה לקנות בגדים, אבל חיים…
מה שהפריע לי היה בעיקר שכל הזמן מזיעים ,חוץ מזה "אני שמנה אבל שמחה".

באיזשהו שלב הרגשתי "די!"  אני חייבת לעשות משהו עם עצמי, משהו דרסתי.
במשך השנים ניסיתי כל מיני דיאטות, בעצם ניסיתי הכל, אבל כשמדובר בכל כך הרבה עודף, חייבים משהו יותר קיצוני. התייעצתי עם רופא המשפחה והוא לא ממש המליץ על ניתוח לקיצור הקיבה, כבר אז הוא אמר לי שהרוב חוזר למשקלו הקודם, אפילו עולה יותר. למרות הפחד החלטתי ללכת על ניתוח קיצור קיבה. עברתי את כל הבדיקות ופגישה עם פסיכולוג וקיבלתי אישור לניתוח. נדהמתי לגלות שמשקלי הגיע ל-145 קילוגרם! לא היה קל, אבל עם הזמן המשקל ירד, התעמלתי וניהלתי חיים יותר נורמאלים, חוץ מהעובדה שהיתי מקיאה ( עד היום ) לעיתים קרובות, לא אוכלת ירקות טריים, לא בשרים, לא פירות. הצלחתי לרדת למשקלי של גיל 18 80 ק"ג, 65 ק"ג פחות. אבל הניתוח לא היה בראש, רק בקיבה , ולאט ובטוח משקלי עלה עם השנים ושוב מצאתי את עצמי עם בגדים למידות גדולות "מתאים לי " ולמיניהם ומספר הבגד 5 או 6.
באותה תקופה גם עבדתי וגם למדתי באוניברסיטה, הייתי מאד עסוקה והייתה תקופה של העצמה אישית. החלטתי שאני חייבת לעשות משהו גם עם משקלי .התחלתי עם איזה חברה מסחרית  וירדתי את ה-10 הקילוגרמים הראשוניים  שנתנו לי את ה"פוש" והמוטיבציה לעשות משהו רציני באמת.
את דיאטה קלאב  הכרתי מאחד הניסיונות הקודמים שלי לרדת במשקל,הצלחתי אז, אבל כמו תמיד,איך שירדתי הרגשתי שאני יכולה לבד,עזבתי וגם הפסקתי לשמור ולרדת.
כשירדתי את הקילוגרמים הראשונים בסיבוב האחרון ,החלטתי שהפעם אני חייבת להצליח ולבד אני לא יכולה, אני טיפוס של מסגרת, של תמיכה, לתת, לקבל. הגעתי לדיאטה קלאב עם החלטה שהפעם אני לא עוזבת, אני כאן כדי להישאר. משקלי כבר היה 106 ק"ג, לא רציתי לחשוב איזו דרך ארוכה לפניי. רק חשבתי על השבוע שלפניי, על היום , רק להיום. שמחתי עם כל קילו שירד, עם כל ירידה, חשבתי רק על מטרות קרובות, להצליח להחליף קידומת, כל 5 קילו הייתה המטרה הקרובה, הייתי " מצ'פרת " את עצמי בבגד, ספר וכו'… למדתי לרשום כל ארוחה בהתחלה בטבלאות שצילמתי מהחוברת, ואחר כך הכנתי לעצמי טבלה ב-tablet  שמלווה אותי לכל מקום.
בהתחלה לא הייתי מסוגלת לחשוב על פעילות גופנית, אפילו לא היו לי נעלי ספורט , אבל  לאט ובהתמדה התחלתי עם הליכות , 10 דקות, רבע שעה, חצי שעה , היום אני מגיעה לחדר כושר 5 פעמים בשבוע, לא מוותרת על הכיף הזה. אני מתחילה את הבוקר ב-6 בבוקר בחדר כושר, מתקלחת שם וישר לעבודה עם הרגשה נהדרת שעשיתי משהו לעצמי , מילאתי את המצברים לכל היום.
אני מחכה לימי רביעי כדי להיפגש עם הבנות ,לעזור ולקבל עזרה  ואחרי הקבוצה, בערב ,הטקס החשוב של השבוע: "המנה המותרת" אותה אני מתכננת בקפידה ולא מוותר אליה בשום פנים ואופן. היום מחשבותיי ישתנו לגמרי, מסיבות וחגים הם הזדמנות לפגוש חברים ומשפחה,  הכל סביבם ולא סביב האוכל.בתיק שלי תמיד יש ארגז לשעות קשות, לא יתפסו אותי לא מוכנה!
למדתי לתכנן את הארוחות שלי ולהשתמש בכלים שמקבלים בקבוצה.
אני בשמירה כבר שנה, מאושרת ולא מוותרת על המפגשים השבועיים, משקלי 69 ק"ג ובכיף אני אומרת שאני בשמירה, ירדתי 37 קילו!!! וכמו שהבטחתי לעצמי ,אני כאן כדי להישאר.

לראשונה בחיי הבנתי שכדי לרזות – צריך לאכול ו ה ר ב ה. בשנה וחצי הורדתי 44 ק"ג.
פעם, לפני הרבה שנים, חשבתי שלהיות שמנה זה גורל.
לפני 8 שנים סיפרה לי חברה על קבוצת תמיכה של "דיאטה קלאב".
הייתי שבעת דיאטות, או יותר נכון "שבעת קרבות" וחשבתי לעצמי: "מה כבר יש לי כבר להפסיד". הלכתי למפגש ראשון שבסיומו הסברתי למנחה שאני באה ממקום של דיאטות כסאח והרעבה שלא ממש הצלחתי לרזות מהן או להחזיק בהן מעמד. בסבלנות רבה הסבירה לי המנחה, מירה קלינגהופר, את עקרונות שיטת ההרזיה של "דיאטה קלאב":

6 ארוחות ביום, 1800 קק"ל ליום, שתיה ופעילות גופנית.

לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הלא הסברתי לה רק כרגע שאם אני אוכלת 500 קלוריות ליום, אני לא מצליחה לרזות, אז איך בדיוק ארזה עם כמות משולשת של מזון? חזרתי הביתה סקפטית ומיואשת. עמית, בעלי היקר, אמר לי: "מה יש לך כבר להפסיד? תנסי שבוע! לא ילך, אל תמשיכי". וכך עשיתי. ניסיתי "רק שבוע". זה היה אחד השבועות הטובים בחיי. אכלתי ללא הפסקה. כל 3 שעות עצרתי וישבתי לאכול ארוחה.

התחלתי לאכול ב- 8.00 בבוקר וסיימתי ב- 23.00 בלילה. אמרו לאכול? לאכול אני יודעת!

למפגש השני הגעתי מלאת חששות. וכי כיצד ארד במשקל? הלא לא סתמתי את הפה כל השבוע! להפתעתי ירדתי קילו וחצי. משם ואילך הדרך נראתה ברורה יותר. הבנתי, לראשונה בחיי, שכדי לרזות – צריך לאכול ו ה ר ב ה. בשנה וחצי הורדתי 44 ק"ג. מעבר לירידה במשקל ולרווחה הבריאותית שזכיתי לה במסגרת הנפלאה הזאת, קיבלתי במהלך השנים בהם השתתפתי בקבוצת התמיכה כלים ותובנות, שלימדו אותי כיצד להתמודד, כיצד לקום מנפילות, כיצד לא לוותר לעצמי ולא לוותר על עצמי ועל בריאותי.

ב"דיאטה קלאב" למדתי שישנם מצבים נוספיםמלבד "שחור" (אוכלת ומתוסכלת) ו"לבן" (דיאטת כסאח והרעבה). ב"דיאטה קלאב" למדתי שקיימים גם שטחים אפורים. החשיבה החיובית, האמונה בעצמי וביכולותי והכלים שקיבלתי בקבוצות התמיכה העניקו לי את האמונה ביכולת הבחירה; הבחירה לחיות ללא עודף משקל ולא לאפשר לאוכל לנהל לי את החיים.

"הצלחה נבנית על סנטימטרים"
שלום לכל אחיותי ואחי לתכנית של דיאטה קלאב!
הצטרפתי לתכנית באוקטובר 2013, אני ועוד חמישה עשר קילוגרמים איתי.
לאורך הזמן ותוך כדי שמירה על התכנית הפכו כמה משפטים למנטרות שלי וראו זה פלא מה שנכון לתוכנית נכון לחיים.

ואלה כמה מהן:
"העבודה על המידות אינה רק על מידת המכנסיים, אלא גם והרבה על המידות הפנימיות שלנו"
"החיים מפריעים לתוכנית" …
"האוכל שלנו"
" הגוף הוא קופה רושמת"  וישנן עוד.
למה אני מספרת לכם את כל זה?
או
לפני חודשיים יצא ספר הביכורים שלי, שמו "פיורלה" בהוצאת עם עובד המכובדת (בעלת המידות הטובות…).
הרבה מאד דברים שלמדתי בתוכנית שעוסקת לכאורה בהגשמת המטרה לרזות ולחיות בשלום עם גופנו החדש, מקבילים ודומים לעבודה על הגשמת מטרה אחרת כמו הוצאת ספר.

והנה החדשות ועיקרן תחילה:
התמדה – לא ביום אחד יורדים 15 ק"ג, לא ביום אחד נכתב ספר שלם.
נחישות – כל יום קצת, כל יום לעשות תכנית, כל יום לשבת לכתוב, גם אם ישנם פיתויים מבחוץ, גם אם המקרר קורץ ובמקרה של כתיבה גם אם הטלוויזיה מרשרשת (והמקרר קורץ..)
אמונה – יש דרך יש מטרה ונלך בה. התוכנית עבדה עבור אחרים היא תעבוד גם בשבילי, להמשיך באמונה, גם אם לרגעים נראה שזה לא עובד, זה עובד.
סבלנות – נכון הדרך לא קצרה, היא מפותלת, יש מכשולים, או קי, אבל יש לנו תכנית, יש חלום, יש מטרה, נקום ננקה ברכיים ונחזור לתוכנית.
הנאה – אני בוחרת בכל רגע. אני יכולה להפסיק את התוכנית, אני יכולה לא לכתוב, אבל דווקא תכנית בטוחה ומסודרת שומרת עלי מלהתפזר ולהצטער אחר כך וההצלחה שבשמירה על התוכנית גורמת להנאה. הנאה ממראי החדש , הנאה מיכולתי להתמיד , הנאה מהתוצאות.
אלו רק כמה דוגמאות, ואני מוכרחה להודות שהיו דפי שבוע שתליתי מעל שולחן הכתיבה שלי ושעודדו אותי באותה מידה בשתי תכניותיי.

בעיקר אחד שעדיין תלוי פה  והוא נקרא שיחת שבוע מספר 41 וכותרתו אומרת: "הצלחה נבנית על סנטימטרים"  ומסופר בו על סקוט ג'ו אצן שזכה פעמיים במרתון וגילה את סודו: התרכזו רק בסנטימטר שלפניכם". גדולה נבנית בסנטימטרים, אולי אנחנו לא מאמינים שנוכל לרוץ את הקילומטר הבא, אבל אנחנו יכולים להתקדם עוד סנטימטר אחד".
ומילה אחרונה וכמעט הכי חשובה לסיום, הקבוצה ! המדריכה ! כמה פעמים ניסינו "לעשות דיאטה" ולא הלך.. כמה פעמים ניסיתי לכתוב וזה הלך… לפח. כוחה של הקבוצה ושל המדריכה הוא משמעותי ומרכזי בהצלחה הן בתוכנית האכילה והן בתוכנית כתיבה (השתתפתי בסדנת כתיבה של אוניברסיטת ב"ש במשך 6 סימסטרים). הידיעה שהם שם עושה את ההבדל.

נ.ב. את 15 הק"ג הורדתי ומאז אני בשמירה בקבוצה המצוינת של מיכל במ.א. אשכול

"ניסיתי את כל האפשרויות – הן לא היו טובות עבורי"

שמי מירי בן ציון ואני בת 51. בסיבוב הנוכחי והאחרון (מתחייבת) רזיתי 56 ק"ג במשך כשנה וחצי. כבת להורים שעברו כצעירים את החוסר והרעב במלחמת העולם השנייה דאגו הורי לפטם אותי כי ילדה יפה היא ילדה מלאה ועגולה.

דיאטה ראשונה עשיתי בגיל 15 ומאז עליתי תמיד יותר ממה שרזיתי. ניסיתי כל סוג של דיאטה: כדורים, מחטים באוזניים, אבקות קסם. ברובם רזיתי אך מיד כשהפסקתי עליתי למשקל גבוה יותר.

לפני כ – 20 שנים פגשתי את דיאטה קלאב ואת מירה קלינגהופר בקבוצה שהוקמה בישוב שלי – עתלית. גיליתי כבר אז שקבוצת תמיכה היא הפתרון בשבילי ואכן רזיתי כ – 50 ק"ג ושיננתי כל משפט של מירה וחשבתי שאני יודעת  הכל ותמיד אצליח לשמור על משקלי וגזרתי החדשה. הקבוצה התפרקה ובגלל אינטנסיביות העבודה והחיים חשבתי שאסתדר בלעדיה.

בעשרים שנה שאחר כך הלכתי לאיבוד, לא הצלחתי לשלוט בתזונה, התמקדתי בגידול המשפחה, בעבודה, בלהסתדר עם כל הקשיים, מעברי מגורים מעבר לים ללא הילדים, אובדן הורים, עזיבת הילדים את הקן – התמקדתי בלשרוד והסתפקתי בכך שאני אומנם שמנה (מאוד מאוד שמנה) אך עדיין יפה. 

בשנים האחרונות התחלתי כל יום ראשון דיאטה, חיפשתי חברות שיצטרפו אלי ובעיקר התביישתי לחזור למירה ולהודות שהשמנתי (יותר ממה שרזיתי אצלה) ושאני זקוקה לתמיכה.

אני זוכרת את עצמי אומרת לבתי שאצטרך הודעה מוקדמת כדי לרזות לחתונה שלה ובחוכמתה הייתה אומרת שבגילה לא אקבל הודעה מראש של שנתיים ולכן כדאי שאתחיל בלי קשר אליה.

וכך היה בספטמבר 2011 החלטתי שאני מתחילה לא אחרי החגים אלא מיד וכך היה.

הופעתי בקבוצה של מירה שקיבלה אותי ללא ביקורת – רק בקבלה ובהבנה שהגעתי למקום הנכון עבורי. מצאתי קבוצה מדהימה של נשים תומכות שנתנו לי את הכוחות להצליח, להתמיד ואת ההבנה שאם אזדקק לתמיכה הן תהיינה שם עבורי. ואכן מאז מצאתי את דרך החיים המתאימה לי וחברות לחיים. 

מאז נוספו תובנות רבות: לאכול כל שעתיים-שלוש ארוחה, שאפשר להינות מארוחות בריאות ולא דשנות, שפעילות גופנית לא רק עוזרת לירידה במשקל אלא שומרת על בריאות ועל מצב רוחי. שהקבוצה היא חבל הביטחון שלי והכי חשוב שאני בקבוצה כל עוד אני חיה – כי אין לי דרך אחרת. ניסיתי את כל האפשרויות – הן לא היו טובות עבורי.

אני מסכמת את המסע הזה, עד כה, כנגינה בכלי. תמיד ניגנתי כמה אקורדים משמיעה, ללא כל ידע בתווים. אמרו להורי, חבל,היא מוכשרת למה שלא תלמד ברצינות? רצינות ?? ממש לנגן?…..הרבה עבודה כאב ראש, השקעה ותירגול, ויתורים….. הפעם, בתכנית של דיאטה קלאב, למדתי,לומדת, מתרגלת משפרת מנגנת !!!!

שמי חנינה פיינגולד, אני חברה בדיאטה קלאב. ירדתי שלושים קילוגרם אני בשמירה. טוב לי.
גדלתי בכפר קטן בארגנטינה, תמיד הייתי שמנמנה ,בדרך כלל, נמנעתי מכל מיני פעילויות אופייניות לילדות, פעילויות פיזיות, דבר שנבע מחוסר נוחות מהגוף ומהמראה שלי.
גדלתי, התחתנתי, ילדתי, עבדתי והסתובבתי תמיד בהרגשה שהכל יכול להיות אחרתת אבל איך? ניסיתי,רעבתי, רזיתי, התעלפתי, אכלתי שוב, שמנתי וחוזר חלילה.
לקראת גיל חמישים, הצטרפתי לקבוצת תמיכה בעבודה, שם נפתח לי צוהר לשיטה שמאפשרת ללמוד איך לאכול בריא, מספיק ולרדת במשקל . הצלחתי יפה מאוד ובמשך שש שנים, נאבקתי כדי לשמור על ההישגים, בהצלחה מועטה ובחישוב מהיר, עליתי יותר מקילו בכל שנה.

התיסכול עלה ושוב לא הרגשתי בנוח בתוך גופי. לאט ( מהר) חזרתי להרגלים הישנים….

כל ידיעה על אירוע משמח, עתידי, הייתה עבורי,סיבה להילחץ …."אין לי מה ללבוש"…. ועד הרגע האחרון, החלפתי בגדים המון פעמים ולפעמים, אפילו נמנעתי מלהגיע , ויתרתי ,התחמקתי בכל מיני תירוצים, למרות שלרוב, קניתי בגדים חדשים לכבוד האירוע.
ואז, בבוקר אחד,שמעתי ברדיו את דליק ווליניץ, מספר איך בדיאטה קלאב, מצא הדרכה ותמיכה  לאכילה שפויה ולשינוי הרגלים, התקשרתי…..
כשהגעתי לפגישה הראשונה, התחברתי מיד לאוירה ובמיוחד למנחה המושלמת שלנו, אהובת לבי. קיבלתי הוראות, המלצות, ביצעתי ולאט לאט, בחלוף השבועות, נפתחה לי עוד דלת לחיים שמאוד מצאו חן בעיני. יותר ויותר הרגשתי בנוח בתוך חיי. הקפדתי לשנן כללים, לבצע, לתרגל שינויים  ולהנות מהמציאות החדשה שלי. קיבלתי כלים להתמודד עם הסביבה, להרגיש שלמה עם האוכל שעל צלחתי, לאכול בהנאה ללא רגשות שליליים ולעמוד בלחץ חברתי לא חיובי. חלק מחברי וקרובי, לא היו ממש בעד התהליך והתוצאות, ועם הזמן, למדו ואפילו תומכים ומכבדים את ההחלטות שלי.

אני מסכמת את המסע הזה, עד כה, כנגינה בכלי.

תמיד ניגנתי כמה אקורדים משמיעה, ללא כל ידע בתווים. אמרו להורי, חבל,היא מוכשרת למה שלא תלמד ברצינות? רצינות ?? ממש לנגן?…..הרבה עבודה כאב ראש, השקעה  ותירגול, ויתורים….. הפעם, בתכנית של דיאטה קלאב, למדתי,לומדת, מתרגלת משפרת  מנגנת !!!!מלודיות, מנגינות נפלאות .

סימפונית החיים גורמת לי אושר והנאה רבה. 

אין קיצורי דרך,יש תווים, צריך ללמוד אותם, לקרוא היטב ולתרגל, עד שהמנגינה נשמעת נכון .
את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק !!