יום שבת בבוקר, השעה כבר כמעט תשע ואני מתעורר לקול צלצול הטלפון שלי באמצעו של חלום בלהות.
נשימתי כבדה ולחלוחית בעיניי. בחלק החלום שבו התעוררתי עמדתי מחוץ לבית בו גדלתי ושוחחתי עם שכנה בת גילי. שנינו בני עשרים וקצת. אני יצאתי לשאוף אויר והייתי נסער והיא עמדה שם ושוחחה עם מישהו וכשראתה אותי פנתה והתקרבה אלי. העיניים של שנינו היו אדומות מדמעות וזה לזו שיקרנו שזוהי אלרגיה שנובעת משינויי מזג אויר. הסברתי לה שכל הדברים שלא הספקתי לעשות ולחוות הם בגלל שלא הייתי נאמן לעצמי ולשאיפותיי הכמוסות ובמקום זאת נטיתי ללכת אחרי חברי, או דעות של אנשים ולמעשה ויתרתי על חיי ובזבזתי את ימי. בעודי מנמק ומסביר, אני שם לב שמחשבתי נודדת ואני מתרץ לעצמי שלא נורא אני רק בן עשרים ועדיין אוכל להשלים את שהפסדתי ואז אני אומר לעצמי – “לא נכון, אני לא בן עשרים ואחת, אני בן עשרים ושש ובעצם הפסדתי יותר שנים.
אז הגיע צלצול הטלפון והתעוררתי. באותן שניות בין חלום למציאות חדרה לתודעה שלי באיטיות העובדה המצמררת: אני כבר בן ארבעים ושש לא עשרים ושש. החלום היה רחוק מהמציאות בעניין הזמן, אך לא בתחושה של בזבוז החיים בשל העובדה שייחסתי משמעות כה רבה לדעתם של אחרים ולמוסכמות החברה – תחושה עזה של כאב ואובדן הציפה אותי.
קמתי לאט וניגשתי להכין לעצמי משהו לשתות. נזכרתי שבכל יום האתמול אכלתי המון. נזכרתי שהלכתי לישון בתחושה מאד לא טובה. ניסיתי לפרש לעצמי את החלום והגעתי למסקנה אחת –
טעיתי כשלא עשיתי בדיוק מה שרציתי. ולא עשיתי בדיוק מה שרציתי בגלל הרצון לקבל את אישור החברה המידית והכללית לכל דבר. הבנתי שאין טעות גדולה מזו. אין כלא נורא מזה ואין בזבוז והחמצה גדולים מאלו.
נכון חלפו שנים רבות של חיים באופן כזה, אבל העבר לא חייב להיות דומה לעתיד. ומה שהיה לא חייב שיהיה.
שמחתי שאני יכול להביט קדימה בתחושה נהדרת של שחרור מהכבלים שאחזו בי ותחושת חופש והקלה גדולה הציפה אותי.
העמקתי במחשבות מדוע נהגתי באופן כה עגום. עלתה בי ההכרה שרוב חיי הייתי “מסומם”, הייתי תחת השפעת סמים קשים וחמקמקים ומאד חוקיים: אוכל , סוכר, שמן וקמח.
האכילה המוגזמת של כמויות לא הגיוניות של אוכל הורידה את יכולת המחשבה ההגיונית שלי, עשתה אותי מנומנם רופס ועייף בצמתים חשובים של חיי, בנקודות רבות שבהן יכולתי לשנות את מהלך החיים.
האוכל שימש לי סם מרגיע ומקום מפלט. לא רציתי להרגיש תחושות מסוימות והאוכל אפשר את זה, אבל באותו זמן גם ויתרתי על חלקים רחבים באישיות שלי, על הביטוי שלי ועל הנאות חיים רבות. ויתרתי על הגשמת הייחוד שלי בעולם ועל אושר גדול שנועד לי.
אז ישנה האפשרות להצטער על כך וללכת לאכול משהו כדי להרדים את התחושות.
אבל אפשר לעשות משהו אחר לגמרי.
אפשר פשוט לראות בבירור את המחיר העצום ששילמתי בהתנהלות הזו. אפשר ממש לעצום עיניים ולחוות את האובדן. להיזכר בכל אותן פעמים שבגלל האוכל וההשמנה הפסדתי דברים, חוויות, אנשים והצלחות. אפשר ורצוי לבכות, להצטער, לכעוס, לצעוק ולהביע כל רגש שעולה, לחוות אותו ותת לו מקום. לא לגרש או להסביר, רק להרגיש.
בנקודה הזו עוברים לשלב הבא ומסתכלים קדימה. שנה, שנתיים, חמש שנים, עשרים שנה ורואים בבירור את המחיר היקר שנשלם אם נמשיך להתנהל באותה צורה. עוצמים עיניים וממש מרגישים. רואים בדמיון את האובדן העתידי של האושר, החיים, החברויות, ההצלחות, הבריאות ,האנרגיה. רואים את המירמור, האכזבה והדיכאון.
השלב השלישי והעוצמתי הוא ראיה קדימה של כל אותם דברים חיוביים שנשיג לכשנשנה את ההתנהלות – לראות ולהרגיש את האושר, הסיפוק, ההצלחה והגשמת החלומות ומשאלות הלב של שנים ארוכות. היכולת לראות בבירור שזה יכול לקרות ושאנו יכולים להשיג זאת.
התרגיל הזה עוצמתי ומשנה חיים. הוא נועד ליצור דבר אחד בלבד – רצון פנימי חזק ברור ועוצמתי.
הוא נועד ליצור מנוף שמפעיל אותנו בדרכנו ליצירת שינוי אמיתי.
אחרי שיש לנו את הרצון האמיתי, לא זה שאנחנו מרגישים בתחילת כל דיאטה, אלא רצון שנשען על ההבנה העמוקה של המחיר שאנחנו משלמים והכאב העצום שגרמנו לעצמנו, רצון שנשען על ההבנה של האושר וההנאה שתהיה שלנו לכשנשלים עם השינוי הרצוי, רצון כזה יהפוך כל תכנית דיאטה קלה לביצוע. למעשה נשיג בקלות וללא מאמץ את התוצאה שאנו רוצים: הפחתה במשקל, בריאות טובה, עיסוקים מעניינים, חברים חדשים וכדומה וכל זאת בגלל שיש לנו תודעה עמוקה ותכנות חדש של המוטיבציה שלנו. לא עוד רצונות קצרי טווח ושטחיים כגון להראות טוב בחתונה או להוריד כמה קילוגרמים לקראת הקיץ, אלא שינוי תודעה רחב שמתחיל ברצון להפחית במשקל, אך משפיע על כל מעגלי החיים שלנו.
