כשהכרתי את חמד אשתי (לפני כ-3 שנים), הייתי בערך 50 קילו פחות ממה שאני היום. הייתי אז אחרי שנתיים של דיאטת אטקינס, רק חלבונים ושומנים ללא פחמימות בכלל.
הכל התחיל כשאמא שלי ביקשה ממני יום אחד ללכת לרופא שלה, פר' ארדון רובינשטיין, במרפאת ליפידים באיכילוב, בשביל לבדוק את מצב השומנים בדם אצלי. יש אצלנו בעיה משפחתית של כולסטרול ושומנים בדם, כך שהיא ביקשה ממני להיבדק ולראות האם גם אני זכיתי לירושה המשפחתית.
בהיותי ילד טוב כפי שאני, קבעתי תור, והלכתי.
פרופסור רובינשטיין רק ראה אותי והתחיל – "אתה רוצה למות בעוד 5 שנים ?", "אתה רוצה לעבור ניתוח ליצור קיבה?" וכו'. אני זוכר שבזמנו השאלות האלו הפחידו אותי מאד. לא רציתי למות, ובטוח לא לעבור ניתוח מיותר.
אני מאמין שגוף האדם עובד הכי טוב כפי שיצא מ"המפעל", בלי שיד אדם התערבה בו, בדיוק כמו כל מכשיר סלולארי או טלוויזיה, כך גם אנחנו. ולכן המחשבה שמישהו יפתח לי את הקופסא וידחוף לשם את הידיים שלו לא עשתה לי טוב. אני בסה"כ בנאדם בריא מאד, וחוץ מנטייה להשמנה אין לי כל כך על מה להתלונן. בכל מקרה, הסברתי לפרופסור את אהבתי לאוכל ואיך שאני לא שבע כל כך בקלות, ואיך שלקבל תפריט דיאטה שמתחיל בקערת ברנפלקס וחצי אשכולית, יכול להעלות לי את העצבים ולחולל אצלי תחושות של זעם ושנאה.
הוא שמע את מה שאמרתי ולא התרגש יותר מדי, אמר לי – "יש לי בדיוק את מה שאתה צריך".
הוציא לי תפריט שלא היה מחולק לארוחות, אלא סוג של טבלה שמחולקת למותר ואסור.
לדוגמא:
מותר: (ללא שום הגבלה)
בשרים מכל הסוגים, לרבות בשרים שמנים
גבינות שמנות בלבד – אסור גבינות מתחת ל20% שומן
ביצים
שמן, חמאה, מיונז חופשי
ירקות ירוקים בלבד, מכל הסוגים
אסור:
- פירות
- לחם מכל הסוגים
- גבינות ומצרי חלב דיאט
- חלב
- אורז, פסטה, תפו"א
- ירקות לא ירוקים.
- וכו'…
אני , שכל החיים גדלתי על הידיעה ששומן, ובשר שמן (האוכל שהכי אהבתי) הוא רעל, ויביא אותי אל מותי המהיר, הייתי בשוק. איזה מין פרופסור זה, אולי הוא מנסה להרוג אותי כי אני מזרחי ?. אני זוכר שחייכתי אליו ואמרתי לו – " תשמע , אני לא יודע לאיזה אנשים אתה רגיל, אבל אני לוקח ברצינות את העניין של ללא הגבלה, ואני במקרה עובד עכשיו במסעדה, זה אומר שאני יכול לאכול קילו וחצי של בייקון ביום. אתה בטוח ?!?", – הוא לא התרגש בכלל ואמר שאם אני רוצה אני יכול לאכול גם 3 קילו של בייקון ביום, זה לא מפחיד אותו.
אני התמלאתי באושר, שמחה ותחושה של תקווה, הסברתי לעצמי שהבנאדם עדיין פרופסור מוכר, ראש מחלקה באיכילוב, סביר להניח שהוא כן יודע מה הוא עושה, וחוץ מזה, שמעתי כבר על האטקינס הזה. ובמקרה הכי גרוע, אמות בעוד חודש, אבל בנאדם מאד שמח.
אני השתכנעתי, וכבר התחלתי לתכנן את הארוחה הבאה.
כמה שזה נשמע טוב מדי בשביל להיות אמיתי, זה באמת היה ככה. אבל כמו כל דבר גם פה היו מכשולים בדרך, ולא כאלו שקשורים בהכרח לאוכל…
דודו גדעוני
