עם סיום לימודי בית הספר העממי רציתי ללכת ללמוד משחק בבית הספר תלמה ילין .
באותן שנים ,תחילת שנות השמונים, לא היו הרבה אפשרויות מעניינות ללימודים כמו שיש היום.
ניסיתי להתקבל ונכשלתי . לא קיבלו אותי ואני פרשתי זאת ככישלון אישי וחוסר כשרון מוחלט.
סירבתי להמשיך ללמוד בתיכון.
הורי היו אובדי עצות ופנו ליועצת בית הספר שתחקרה אותי. גיליתי לה את חיבתי לעולם הצילום
והיא המליצה על בית ספר מסוים בתל אביב, ייחודי לתקופתו, המאפשר לימודי אומנות בתחומים הבאים
אומנו הצילום, אומנות הבישול, לימודי אופנה, ואומנות שימושית שכללה אומנות פלאסטית, כדרות , ציור וכדומה.
בסוף החופש הסכמתי להגיע עם הורי לראיון בבית הספר ויצו צרפת אשר שכן בתל אביב באזור תל ברוך .
נפגשנו עם יועצת שהסבירה על האפשרויות העומדות בפני במגמות, השונות וסיימה בשאלה במה אני בוחר.
עניתי שאני מאד רוצה ללמוד לצלם ואשמח להצטרף למגמה הזו, היא אמרה שמאחר והגעתי ממש רגע לפני תחילת הלימודים ייתכן ולא יוותר מקום במגמה. היא נמשיכה ושאלה אם ארצה ללמוד במגמת אומנות שימושית שבאפן טבעי קשורה לאומנות הצילום. אך אני שבאתי מעולם של הדחקה והרדמה של רצונותי בעזרת האוכל, ולמרות שמאד רציתי ללמוד אומנות שימושית, אמרתי לה את המשפט הבא שבעקבותיו חיי תפסו כיוון מאד בעייתי
אמרתי לה " אני מעדיך משהו יותר שימושי – בישול" . וכך נכנעתי לאותו מקום באישיות שלי שלא רצה להעיז והעדיף להמשיך לפחד. העדפתי להמשיך ולהעצים את העיסוק באוכל.
וכך הפכתי את העיסוק באוכל לעיסוק מרכזי בחיי דבר שליווה אותי הרבה מאד שנים הלאה . ורק כעבור עשרים שנה אחר כך חזרתי לאותה נקודה, של ילד בן 14 וקיבלתי את ההחלטה הנכונה ופניתי ללימודי קולנוע בגיל 36
אבל באותו הזמן ,האמת היא שמאד נהניתי ללמוד את התחום. מה גם שהרמה היתה גבוהה. למדנו בישול צרפתי קלאסי והיו לנו מורים מעולים. פגשתי עולם עשיר של מושגים, למדתי צרפתית .נכנסתי לנבכי תרבות הקולינריה וללא ספק העשרתי את עצמי כשנכנסתי לעולם עשיר מעניין ומדהים ביופיו ובמורכבותו.
לא הייתי ממש מרוצה, רק העצמתי את צורת החשיבה הלא נכונה שהייתה לי כלפי מזון , אכילה, ובריאות אך עם זאת ספגתי ולקחתי לי לחיים ידע וכישורים המשמשים אותי עד היום . למשל לימדו אותנו כיצד לטפל נכון בירקות, כיצד לנקות אותם,כיצד חותכים ירקות באופן מקצועי מהיר ומסוגנן .ועד היום אני מכין סלט קצוץ בקלות ובמהירות .נפתחתי מבחינה כללית לעולם רב תרבותי בזכות האוכל ועד היום כשאני נוסע לטייל למקומות שונים אני מתעניין באוכל ובמתכונים המקומיים ולא מתעצל ומכין ,ונהנה מיכולתי לקחת מתכון ולבצע אותו בקלות ובהנאה
בין יתר המקצועות למדנו לימודי תזונה .
באחד השיעורים ביקשה המורה שנרשום את כל מרכיבי הארוחות שלנו. במהלך יום רגיל.
וכך התחלתי לרשום :
ארוחת בוקר: חביתה משתי ביצים, סלט חצילים במיונז,סלט ירקות, פסטרמה,מספר פרוסות לחם, קולה, עוגה
ארוחת עשר: כריך במזנון בית הספר, פסק זמן וקולה
ארוחת צהריים מלאה בבית הספר: עוף, אורז, תפ"א, טחינה, סלטים, שתיה ממותקת, לחם, מנה אחרונה . ( היה חדר אוכל ותלמידי מגמת הבישול הכינו את האוכל לכלל בית הספר)
ארוחת ארבע : חטיפים, ציפס קולה
ארוחת ערב : חביתות, סלטים ,חומוס לחם , שתיה מתוקה שתיה חמה עוגה
וכך הלאה בהמשך הערב גלידה, וופלים, פיצוחים , לחם ממרחים וכדומה
וזה ביום רגיל !!!
בשלב זה ביקשה המורה שנחשב את כמות הקלוריות שאכלנו במהלך היום.
לתדהמתי ולתדהמת המורה הגעתי לנתון מדהים של 10,000 קלוריות .
אני דווקא היית מרוצה ואפילו גאה על יכולתי המופלאה לעכל כאלו כמויות מזון . חשבתי לעצמי ואפילו בעודי כותב שורות אלו אני מרגיש את טעמם של כל המאכלים וחיוך נעים ורגש שמחה עולה בי.
לא הבנתי כנער עד כמה אני " חולה" .עד כמה מעוותת הגישה שלי לאכילה לבריאות ולעצמי. לא הבנתי שאני מזיק לעצמי . המשכתי עם האכילה הזו ובמשך שנים רבות ייסרתי את עצמי בגלל עודף המשקל , ייסרתי את עצמי בדיאטות ולא מצאתי את הדרך אל מחוץ למבוך המתסכל. אל החופש מהאוכל אל החיבור לעצמי.
בתקופת בית הספרהתיכון התחלתי עם הדיאטות הגדולות והקיצוניות הייתי נואש ורציתי להרזות. ובאמת לקראת גיל 16 כשהמוטיבציה לשינוי בערה בי הצלחתי להוריד 27 קילוגרם ממשקלי והפכתי לתקופה קצרה שכמובן חלפה די מהר לרזה. הפתיעה אותי העובדה שהתמוןנות היחידות שיש לי מאותן שנים בתיכון הן שלי רזה באותה תקופה קצרה ופחות תמונות שלי כשמן.
אבל לא עוד.
היום ממרום 45 שנותיי ולאחר כל כך הרבה דיאטות, תסכול ,אובדן, סבל, חולי, מצאתי את הדרך , ראיתי את האור, מצאתי תשובה( נשמע מפחיד , מרגיש נפלא)
כן כן זה ממש כך . נחשפתי למידע שפשוט לא היה זמין לי והכל נעשה ברור ופשוט.
ולראשונה מאז גיל חמש אני יורד במשקל – בקלות וללא דיאטה.
